מועצה מקומית יבניאל נ' דקל ישראל שיווק והפצת דלקים בע"מ

החלטה

1.זוהי בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת על סך 128,313.57 ₪ בגין תשלומי חובה חלוטים, כטענת התובעת, המגיעים לתובעת על פי כל דין כארנונה, היטל, אגרה או דמי השתתפות. בדיון שהתקיים ביום 3/12/12, ביטלה התובעת את החוב בגין היטל ביוב בסך של 40,928.8 ₪ וסכום התביעה הוקטן בהתאם, על כן, מתייתרת ההתייחסות לכל הטענות הנוגעות להיטל ביוב אשר נטענו ע"י הצדדים, בכתבי הטענות.

2.לטענת התובעת, כעולה מכתב התביעה, הנתבעת הינה הבעלים ו/או מחזיקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה, בשמונה נכסי מקרקעין המצויים בתחום שיפוטה של התובעת, שבגינם חייבת הנתבעת בתשלומי חובה.

3.בהתאם למפורט בפנקסי התובעת, חייבת הנתבעת בחובות הבאים, נכון ליום 13/2/12:

נכס מס' 1400000 – אדמה חקלאית סך של 137.37 ₪.

נכס מס' 1400001 – ארנונה למגורים סך של 8,175.3 ₪.

נכס מס' 1400002- מבנים חקלאים סך של 593.1 ₪.

נכס מס' 1400003 – ארנונה מגורים בית מעץ סך של 57,447 ₪.

נכס מס' 1400004 – בנייני עזר סך של 656.1 ₪.

נכס מס' 9991400003 – בריכות שחיה סך של 14,624.3 ₪.

4.המצהיר מטעם הנתבעת נחקר על תצהירו והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב ומכאן ההחלטה.

5.להלן אדון בטענות הנתבעת בבקשת רשות להתגונן:

6.הנתבעת טוענת להתנהלות כושלת ושרירותית של התובעת, הזוקפת תשלומים ותקבולים שלא לפי מטרתם, לא לפי ייעודם ולא לפי זהות הגורם המשלם. לטענת הנתבעת, מרכיבי החיוב המפורטים לעיל, הם תוצאה של טעות במדידה ושיוך נכסים לנתבעת שלא היו מעולם בהחזקת הנתבעת.

בעניין זה מצביעה הנתבעת על הליך משפטי שהתנהל בין הצדדים והסתיים בפסק דין לאחר הגשת הבקשה.

מדובר בתביעה כספית שהגישה הנתבעת וחברה קשורה אליה בשם ד.א.ק.ל חברת דקל ישראל בע"מ כנגד התובעת בתיק מס' 45302-05-11 בבית משפט השלום בטבריה, להשבת סכומים שלכאורה גבתה התובעת ביתר בגין תשלומי ארנונה וביוב וכן לתשלום חוב עבור דלקים שסיפקו לתובעת (להלן: "התביעה האחרת") . עוד נטען בתביעה האחרת ע"י הנתבעת, כי התובעת דרשה מהנתבעת לשלם חיובי ארנונה וביוב שלא מגיעים לה כלל, והם אותם חיובים נשוא התביעה שלפני.

בעניין חובות הארנונה, נקבע בתחילה בתביעה האחרת, בהחלטת כבוד השופטת רים נדאף, כי יש להתייחס לחובות אלו כחובות חלוטים שאינן במחלוקת כלל בין הצדדים. לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים בתיק שלפני, ניתן ביום 12/2/13 פסק דין בתביעה האחרת ע"י כבוד השופטת רים נדאף לפיו הורתה על מחיקת התביעה מחמת העדר עילה.

בעניין זה טענה התובעת בסיכומיה כי ההחלטה, כמו גם פסק הדין, סיימה את ההתדיינות בין הצדדים בכל הקשור לטענות שהעלתה הנתבעת נגד חיובי הארנונה ואין לאפשר לה לשוב ולטעון כנגדם בבקשת רשות להתגונן.

דעתי אינה כדעת התובעת. התביעה האחרת, עד כמה שהדברים עולים מהמסמכים שלפני, התייחסה לתשלומים שביצעה הנתבעת וחברה נוספת, לידי התובעת בגין חיובי ארנונה וביוב, מדובר בחיובי ארנונה שכבר שולמו ע"י הנתבעת שביקשה להשיב לידיה תשלומים שלטענתה ביצעה ביתר, מאידך, בתביעה דנן, עסקינן בחיובים שהתובעת טוענת שהנתבעת טרם שילמה. על כן, אני סבורה כי לא ניתן לגזור גזירה שווה מהתביעה האחרת לתביעה שבפני, משכך, נדחית טענת התובעת בעניין זה.

למעלה מן הנדרש אעיר, כי ככל שסברה התובעת כי חובות התביעה דנן חלוטים הם, עמדה בפניה האפשרות לפעול בהליכי גבייה מנהליים, על אף פי כן, בחרה התובעת להגיש את התביעה מכוח תקנה 202 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

עוד נטען ע"י התובעת, משלא השיגה הנתבעת על חיובי הארנונה בתוך 90 ימים ממועד קבלת הודעת החיוב, הפכו חיובי הארנונה לחלוטים שאינם ברי שינוי.